דיאטה אינדקס פורומים | דיאטה עם מירי בלקין :: פורומים

הלוקיישן: חצי חינם, שישי בבוקר.
מצב נפשי: עייפה, אך שמחה וטובת לב.
מצב פיזי: לפני הקפה של הבוקר, רעבה.
סצינה 1 – אגף הירקות והפירות.
נכנסת עם עגלה, כבר בכניסה עטים עלי המלונים והאבטיחים, מצידם השני מקרר אינסופי כמעט של חסות ועלים ירוקים מכל המינים. מפנה את גבי לחצאים המפתים ובוררת לי לבבות קיסר. מתקדמת ורואה שהדוכן המרכזי של הפיצוחים עמוס לעייפה במוכרים ולכן מחליטה לוותר על הנוהג הישראלי הידוע של הטעימות הגנובות. חסכו לי כמה קלוריות של שומן טהור. ניחא. ממשיכה במסלול לפי הרשימה – עגבניות, פלפלים (איך לא?), מלפפונים, תפוחים, מרשה לעצמי לחרוג מול הפטריות במשקל שהן גדולות יפות, לוקחת כמה סוגים. לוקחת גם עגבניות שרי בשביל הילדים, שיתפנקו. מדלגת על החצילים שבא לי עליהם בעיקר מטוגנים וגם חולפת על פני הענבים אבל עוצרת מול האפרסקים. מתלבטת ובסוף מכריעה לטובתם. לא היה תור בקופה, משלמת ויוצאת.
סצינה 2 – הסופר.
חושבת לעצמי בכניסה איך אני מתקתקת קנייה ובורחת לפני התורים ההיסטריים של שישי. הרשימה לא ארוכה, בעיקר מוצרי חלב, אבקת כביסה, סוכרזית ובשר. בזמן שאני צועדת את כל הטואלטיקה ומדף חומרי הניקוי אני תוהה אם י פה בסניף אפשרות לקחת במאפייה איזה רוגעלך קטן, ככה שיעזור לי לצלוח את הזמן ביני ובין הקפה העתידי שלי. משאירה את הרוגלע בסימן שאלה ומגיעה לאגף החלב. מעמיסה יוגורטים, גבינה לבנה, רק שני קוטג' כי אנחנו מפחיתים, גבינה צהובה. מסתכלת על שלל המעדנים, מתלבטת אם לקחת, משקרת לעצמי שזה בשביל הילדים, למרות שאני יודעת שזו אני שמטורפת על הקצפת של המילקי והם בכלל אוהבים "דניאלה". לא לוקחת, ממשיכה. חורגת מהרשימה בשביל צפתית קשה שגירדו למקלות קטנים במעדנייה וחושבת שזו תהיה תוספת נפלאה לסלטים שלנו השבוע. לוקחת חלב. לידו מדף ובו כל סוגי המשקאות החלביים. הרעב מתגבר, חושבת שאולי אני אקח שקית שוקו קטנה, מה כבר יקרה. יודעת שהיא תעלה לי בייסורי מצפון, שהיא רק תפתח לי את החשקים, שזה הכל סוכר טהור. אז אולי משקה יוגורט כזה? עם פירות? גם זה סוכר טהור. הקול של מירי דופק לי בפנים ומשתיק את הרעב זמנית. מתקדמת.
מקררי הקפואים. ברשימה יש רק פריט אחד: שעועית ירוקה עדינה. אני אדישה לחלוטין לבורקסים, השניצלונים, הדגים (מעדיפה את הטריים שגיתי מביא מהשוק) וכל השאר. במעברים מוצבות עגלות חטיפים. 3 ב-10 ויש שם טורטית שאני כל כך אוהבת ותמיד מזכירה לי ילדות, מה כבר יקרה? "להתקדם שם!" כמו שוטר תנועה עצבני אני עונה לעצמי, "אין מה לראות, קדימה!". ממשיכה לצעוד, לא נכנסת אפילו למדפי החטיפים והעוגיות. מגיעה לקצבייה. התור שם ארוך ועמוס ואחרי שתי דקות אני כבר חושבת אולי כדאי לי לדלג לאגף האוכל המוכן. אני אחכה בערך אותו זמן וכבר אצא עם ארוחת צהריים מוכנה. כבר עושה צעד ראשון מחוץ לתור ואז אני נזכרת בקובות שמחכות שם בתחילת התור באגף המטוגנים, יחד עם הסיגרים והטבעות בצל. אני רעבה מדי בשביל לקחת רק מה ש"צריך" לצהריים. כבר לקחתי בשר טחון. עכשיו עוד תור לעוף. חושבת על הפרגית הממולאת שמוכרים עוד כמה מטרים משם, יכולה ממש להרגיש את המילוי בפה. שוב נהיה לי חלושס כזה ועצבנות מהתור והאנשים שנדחפים ומה אני צריכה את זה בכלל. ואז אני נזכרת בשמן שמתקשה בצידי הקופסאות ומסמן לי בבירור את ההבדל בין בישול ביתי לכזה שאינו. מזכירה לעצמי שהאויבים שלי יודעים להסוות את עצמם נפלא. הם לא חייבים לבוא בתור עוגה. יש גם עוף, הלאה.
ואז אני מגיעה לאגף הלחמים. זה מעבר קשה כל יום, אבל בשישי פי כמה. אני לא עוצרת באף מדף. לא בזה עם חצאי הבגטים שתלוי מעליו שלט 3 ב-10 ולא בלחמניות ביס 6 ב-10 ולא חלה קלה שאצלי נהיית מה זה כבדה. אני יודעת שיש חצי כיכר לחם שחור, הכי פשוט בפריזר. הילדים לא צריכים יותר. אני וגיתי גם לא. יאללה סעי מפה. ואז העגלה שלי נתקלת בעגלת לחם שהרגע יצאה מהתנור. בעצם כשאני חושבת על זה, האף שלי נתקל בה עוד לפני. הרעב שלי, שלא מקבל מענה מחמש וחצי בבוקר כשתומר העיר אותי, פותח עכשיו במתקפה חזיתית. הוא לא יוותר. אני ניגשת ולוקחת שקית. עוד מהססת והוא בשלו, לא מרפה. בוחרת חלה מתוקה, רותחת. מכניסה לקית ודואגת להשאיר אותה פתוחה, שלא תירטב לי החלה. אני כבר מפנטזת על הרגע הזה באוטו, כשכל השקים בבגאז' ורק היא תגיע כלאחר כבוד למושב לצידי. רואה את עצמי תולשת ממנה עוד פיסה ועוד אחת. רמזור ועוד רמזור, ככה עד הבית. כדי להשקיט את המצפון שלי אני אומרת לעצמי באבירות שאני לא אקנה חמאה. יודעת אבל שיש סיכוי גדול שאני אתחרט ואני כן אכנס למכולת של דני מתחת לבית בשביל לקנות חבילה למרות הכל. ממשיכה.
מדף השימורים. לוקחת עוד טונה בלימון, תירס, שוכחת רסק עגבניות ועפה לקופה. שבע דקות חיכיתי בתור. שבע דקות שלמות שעמדתי בקופה וכל מה שיכולתי לעשות זה לבהות במקרר הצמוד אליה ובו עשרות דליים של גלידת האגן-דאז. בהתחלה עברתי על הטעמים, סתם מהסקרנות. אח"כ התעמקתי בפתקית המחיר. 24.90 ₪ לגביע של כ-300 גרם גלידה. ואז התחלתי לספר לעצמי שתיכף הסופ"ש, שמגיע גם לילדים פינוק לשבת, גביע אחד קטן לארבעתנו. אבל אני מכירה את עצמי טוב יותר מזה, יודעת שאני "אשכח" להציע להם, אולי אפילו אצליח להגניב אותה לפריזר בלי שגיתי ישים לב, להחביא אותה מאחורי השעועית הירוקה, שאני אזרז את גיתי בלילה לצאת כבר למשרד ואז אני אתיישב מול הטלוויזיה עם הדלי הקטן והמתוק שלי ולאט לאט אסיים את כולו לבד. לא לוקחת גלידה.
המסוע התפנה, מתחילה לשים עליו מוצרים. הכל כבר על המסוע, מחכה לתורי חוץ מהחלה. לקחת או לא. לקחת או לא. והיא חמה לי ביד והריח, אח.. הריח!!! נזכרת במשפט של מירי מההרצאה "אתם לא אוהבים את עצמכם מספיק" ומחליטה לאהוב את עצמי אחרת השבוע. לא לאהוב את המסכנה השמנה שבי, לאהוב את זו שמשתדלת ומתאמצת. מתרחקת מהקופה ומשאירה את החלה הריחנית והמתוקה שלי במדף אקראי. אני גיבורת על. באמת. וכבר רוצה לקנות אצל דני חמאה ולהתנחם בטוסט פשוט על הויתור הכביר.
תורי הגיע. אני אורזת בשקים, משלמת, לוקחת את הקבלה ועשרות קופונים שמודפסים. נעמדת בצד ומתחילה לעבור עליהם. הכל מיותר חוץ מקופון אחד: קילו גלידה ב- 39 ₪ בגלדירייה של המתחם. או! זה מבצע! האומללה שויתרה על החלה לפני כמה דקות דורשת לעצמה פיצוי. מחליטה לקנות גלידה לשבת. מגיע לי הרי גם משהו, חטיף יומי, המתוק האמיתי, או שקר כלשהו שאני מספרת לעצמי, העיקר להצדיק את הקנייה. יוצאת והולכת עם העגלה לגלידרייה. אין שם תור. מסתכלת על הגלידות. וניל עוגיות, תות, משהו זרחני בצבע תכלת, עוד משהו לא ברור בצבע ירק שכתוב מעליו פיסטוק. נזכרת בוניליה שפתוחה גם בסופש עשר דקות הליכה מהבית ואומרת לעצמי שזה לא שווה, גם לא ב-39 ₪. שאין בכלל מה להשוות באיכות, שמגיע גם לילדים שלי יותר מזה. ואם אני עד כדי כך רוצה גלידה, אז שאני אשלם על זה! 16 ₪ או כמה שזה לא יהיה לכדור. שמהכיס אני ייעצר בכדור אחד.
זורקת את הקופון לפח ויוצאת לחנייה.
אחרית דבר
אני בבית, לא בבית קפה עם מאפה כמו בכל שישי רגיל, עומדת מעל הסירים, מבשלת 4 שעות, שותה את הנס הביתי שלי, בלי שום קצף, בעמידה. אין רעב. רק מלאות של עשייה. מהצד השני של השיש כל הפירות והירקות שטופים ומבריקים. מרוצה שחסכתי לעצמי כסף וקלוריות ויותר מהכל – טונה של רגשות אשמה ונקיפות מצפון. מחליטה להגיע להישקל כבר בראשון בערב. מזכירה לעצמי שוב שהכי טעים קילו פחות!
שבת שלום!