|
על מנת להשתמש בפורום, יש להיות מזוהים במערכת. שם: כינוי, כפי שנרשמת באתר. כנ"ל באשר לסיסמה. מי שלא רשום לאתר, להירשם בדף הבית- בקוביה הוורודה
11/08/2014 08:39
חיוך מהלב
Posts: 1125
|
יקירתי אני לא במצב רוח רע וזה אפשר לראות ממה שכתבתי. אני אופטימית בלתי נלאית. קודם כל תודה לאל אחרי הניתוח ומרגישה טוב ובסדר. זה הכי חשוב כי בכ"ז פחדתי מעט. מעבר לכך, אני פשוט מרבה לחשוב על האנשים שחזרו לביתיהם ואחת מהן עם דמעות שניסתה להסתיר הסבירה את המצב. יש לי בית נפלא על הגבול. זה הבית שלי. אם אני רוצה מייד בצפון יארחו אותי עם כל הלב וזה בסדר. אבל אני לא רוצה להיות מסכנה כי אני לא מסכנה יש לי חיים כאן בדרום ורוצה שפשוט יהיה שקט ונורמלי. האם לא מגיע לי אחרי 14 שנים? מרגישה מתוסכלת וחסרת אונים... והרגשתי את הגאווה הפגועה שלה. ליבי איתה וליבי גם עם נכד של הרב של השכונה שלנו ששוכב בסורוקה מורדם ומונשם כבר כשבוע כמעט ולצידו אשתו שצריכה ללדת בכל יום את בנם השני, יש כבר ילדה בת כ-3 שנים. אני יודעת שהם "שבט חזק" והם לא משים ממטתו 24 שעות ואין לי ספק שמחזקים מדברים שרים ומתפללים יחד עם הבן/נכד ומצפים שיקום כבר ויהיה בהכרה ואני גם כן מתפללת גם אם זה לא משפחה שלי... הרי ה"מלחמה השניה" והיותר קשה היא התמודדות עם מה שבא אחרי לאותם אנשים שנפגעו ומשפחות שכל חייהם השתנו ברגע. יחד עם זה, אני באמת מכל הלב מאמינה בטוב ומרגישה שיהיה טוב יותר אחרי שנגיע לאיזה הסדרה כזו או אחרת ואולי יקרה נס שיביא את השינוי גם בגישת ה"עמים הנאורים" קרי אירופה וארה"ב ומשהו יקרה שישנה את כל התמונה לטובתנו ולטובת האזור וילדינו/נכדינו שהפריחה הכלכלית של עזה אולי אולי רק אולי תשנה אצלם את סדרי העדיפויות בין להרוג ולהרוס את מדינתנו לידיעה שהם יכולים ברגע אחד להפסיד את הכל וזה חבל כי כשאנשים טוב להם יש להם בשביל מה לחיות ולתת למשפחותיהם פרנסה וחיים טובים חושבים אולי רק לרגע שלא כדאי להרוס הכל בשביל מה? בשביל אידיאולוגיה מטורפת שעליהם להכחיד אותנו. אם זו לא אופטימיות אז איני יודתע מהי אופטימיות והלואי שאני אצדק ונגיע לרגע של החלטה מסויימת שם לפחות שישרור שקט להרבה שנים. אמן כן יהי רצון.
ובנושא האכילה - בשל חוסר האנרגיה שלי שנמשכה כמה ימים. היום יותר טוב לא בישלתי וקניתי אוכל מוכן. ברור שיש בו יותר קלוריות אבל יש רגעים שצריך להרפות כי אין ברירה למרות המחיר אח"כ. נקווה שלא נורא. אז מהיום אני מרגישה טוב יותר ואחרי ניתוח צינור הדמעות של העין שלי יש לי אומץ והחלטה להתחיל מחדש להיות מאה אחוז במסגרת ובעיקר להרגיש טוב עם עצמי וספורט שתמיד עושה לי רק טוב ממש תרופה. שיהיה לכולנו יום אהבה מאושר יום של אהבה זוגית אהבה שלנו לכל בני האדם, חמלה לכל מי ששונה מאיתנו הבנה שנובעת מאהבה של אדם לאדם כי כולנו נבראנו בצלם האל. רק בשורות טובת וכוח לכל מי שזקוק לכתפיים רחבות כדי להתמודד עם קושי כזה או אחר. א ה ב ה היא תנצח
--
hs
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
09/08/2014 15:04
אייריס
Posts: 3744
|
חיוך הרבה אין מה להוסיף. פשוט את מתארת את רוב הרהורי ליבי ובטח גם של השאר כאן ובכלל. מצב בלתי נסבל ובהחלט גם עלי שורה מצב רוח מחורבן אבל מנסה לשים לב לדברים טובים יותר במשך היום כי אין ברירה אלא להמשיך ולהתרומם ולא להישאר מדוכאים. בהצלחה מחר בניתוח ומייחלת רק לבשורות טובות לכולנו. המשך שבת שקטה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
08/08/2014 20:29
חיוך מהלב
Posts: 1125
|
קמתי הבוקר אל תוך שיגורי רקטות שוב. אחרי שהתחלתי להירגע וכבר כמה ימים אין לי כוח ואין לי אנרגיות (פיסית המתח יוצא בגוף), ואני מניחה לעצמי להירגע, כי ביום א' עלי לעבור ניתוח קטן בצינור הדמע של העין, הרגשתי חולשה גדולה כשהבנתי ששוב יורים והכל יכול לחזור על עצמו. דפיקות לב מואצות וממש התפרקתי לגורמים. הבכי שתקף אותי היה מין סוג של התפרקות של כאב על הכל, של חוסר אונים שגורם לי תסכול ועוד יותר כאב, וכן לאורך ימים רבים ראיתי שאף אחת לא רשמה ולו מעט מהרהורי ליבה והרגשותיה. השלמתי עם המצב ולכן לא הוספתי לכתוב עוד. אבל היום בהחלט נשברתי... גם מהפחד שאולי שוב יקראו למילואים למלחמה גדולה יותר משהיתה, חוסר אונים הוא מצב שאני לא יכולה לו. בכיתי זמן רב ועל הרבה דברים. על החיילים שבני הלך לבקר היום בבתי חולים, על המשפחות השכולות שמגיעה שבת והשולחן מיותם כי יקירם אינו לידם, בכיתי כי הגוף שלי לא עומד יותר במתח של ימים רבים ואני רוצה ממש לברוח לתקופה מסויימת מכאן לאיזה נסיעה מרתקת. בכיתי כי הרגשתי למרות שהיו פוסטים שהראו לי שאתם איתי, הרגשתי שבאמת אנו האמהות שיש להם ילדים לוחמים קולן לא נשמע. ואיך אפשר להעביר את ההרגשה הקשה החרדה והפחד שעברנו? האם נגזר עלינו שוב עכשיו? אני אופטימית מאד, מקווה שתימצא דרך להפסיק את הירי ההדדי ולהגיע לאיזה מקום של שפיות בארצנו, כי יש המון אנשים שהם כבר לא יכולים עוד יותר ממני הם גרים בדרום, וחייהם אינם חיים כבר שנים רבות. הם רצו להאמין שהפעם יהיה אחרת. והנה הכל מתמוטט כמו מגדל קלפים לנגד עיניהם. האם אף אחת מאיתנו לא מרגישה ולו משהו מכל מה שכתבתי לעיל? קשה לי להאמין. אולי זה סוג של בחירה לא לכתוב כשכל כך לא פשוט? אני מקווה ורוצה להאמין שאלה הן חריקות של סוף המלחמה ואחריהן יגיע שקט לפחות שקט בערינו ובארצנו. ולמרות שהשבוע שמעתי הרצאה מאלפת של מירי וחשבתי לעצמי על שריר הכוח רצון מול אוייבים כשהחולשה ניכרת בגוף אני בהחלט אוכלת כמות גדולה יותר כי הגוף ממש מבקש את זה. לא בהכרח מאכלים עתירי שומן וקלוריות אבל כן כמות שמחזקת אותי או לפחות זו ההרגשה. אז אם אתן מרגישות קצת ממה שעובר עלי אשמח לשיתוף כאן ושתהיה שבת שקטה טובה ושיעלה שוב החיוך על פנינו בתקווה למשהו שונה ושיחזיק ימים רבים.
--
hs
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
|
|