דיאטה אינדקס פורומים | דיאטה עם מירי בלקין :: פורומים

הדר המדהימה,
בדיוק לפני יומיים ישבתי ועשיתי סדרים ותיוקים בשולחן העבודה לקראת המעבר וכמו כל פעם נתקלתי בעוד דברים שאספתי בזמנו בשבוע של טירוף מהשולחן של אבי ז"ל, שכל חייו סבל מהשמנה ומיצר המהרס העצמי המפותח שלו.. וכאילו במיוחד בשבילך עכשיו מצאתי את הקטע המזעזע הזה שהוא שמר שנים רבות (ואת זה אני יודעת לפי הנייר שהתחיל להצהיב והקמטים הרבים עליו)..
קחי נשימה עמוקה ותקראי:

שלום, אני המחלה שלך.

אני שונאת פגישות. אני שונאת את הכוח העליון.
אני שונאת כל אחד ואחד שיש לו תוכנית.
לאלה שבאים במגע איתי אני מאחלת מוות וסבל.
הרשו לי להציג את עצמי: קוראים לי מחלת ההתמכרות.
ערמומית ומבלבלת ועוצמתית-זו אני!
אני הרגתי מיליונים ואני מרוצה, אני אוהבת להעמיד פנים שאני החבר/ה שלך שאני אהובך/תך.
נתתי לכם נוחות, נכון? האם לא הייתי בשבילכם כשהייתם בודדים? וכשרציתם למות צילצלתם אלי נכון?
ואני הייתי שם בשבילכם.
אני אוהבת לגרום לכם לבכות ואוהבת להכאיב לכם.
יותר טוב מזה: אני אוהבת לגרום לכם להיות חסרי תחושות במצב שאתם לא יכולים לבכות או לכאוב, מצב שאתם לא יכולים להרגיש כלום!
זו אני, המחלה.
אני אתן לכם סיפוק מידי וכל מה שאבקש מכם זה סבל בילתי נפסק.
תמיד הייתי שם בשבילכם כאשר הדברים התחברו, והחיים לא הלכו כמו שרצינו.
הזמנתם אותי אליכם, נכון? כשאמרתם ש: "כל הדברים הטובים שקורים לנו זה לא מגיע לנו" אני (המחלה) הייתי היחידה שהסכימה אתכם.

ביחד היינו מסוגלים להרוס כל דבר טוב בחיינו.
אנשים לא לוקחים אותי ברצינות.
הם מתייחסים ברצינות למחלות לב,סוכרת ועוד.
אבל יותר מאשר אתם שונאים אותי, אני שונאת אתכם, כל אלה עם התוכנית של שנים-עשר הצעדים. אלה שסופרים ימי ניקיון עלק.
אני שונאת את התוכנית שלכם. שונאת את הפגישות שלכם! ויותר מכל, שונאת את הכוח העליון שלכם שהחליש אותי נורא.
אני לא יכולה לתפקד בצורה אליה אני רגילה!
עכשיו אני צריכה לשכב בשקט.
אתם לא רואים אותי, אבל אני פה, גדלה יותר ויותר כל הזמן.
וכאשר אתם בקושי קיימים אני חיה.
אבל כאשר אתם חיים אני פשוט שוכבת ומחכה לנקמה.
אבל אני פה, ועד שניפגש עוד פעם, אם אכן ניפגש, אני מאחלת לכם מוות וסבל.
על החתום: מחלת ההתמכרות

כמו שהבנת הקטע לא מדבר פרופר על השמנה.. אבל כל כך הרבה ממנו הוא נכון גם לנו.. ואני יודעת שככה אבא שלי הרגיש כל חייו, נלחם בהשמנה ואף פעם לא יכל לה עד שבשנים האחרונות שלו הוא כבר לגמרי נכנע והתמסר לה וזה ממש קירב לו את הקץ.

אני ממש מקווה שתישארי איתנו כאן עוד הרבה, שתהיי נוכחת, שפתחת איתנו עכשיו שנה חדשה, של תקווה ועשייה ומודעות והתמדה ומאחלת לך שכל יום, לאט לאט תלמדי על עצמך עוד משהו חדש ומפתיע שייתן לך כל יום מחדש עוד קצת אמונה בעצמך וביכולת שלך.

שיהיה לך יום נפלא יקירתי

קודם כל, ברצוני לבקש סליחה על אורך הטקסט.
אני יודעת,לפחות מניסיון אישי, שרק הקורא שלא ירפרף בין השורות אלא גם יקרא בינהן, יבין ויזדהה עם דבריי.

לפני חודש, היתה זו הפעם השלישית שנרשמתי למירי בלקין. אבל אני לא מעוניינת לדבר על עצמי.

מי מאיתנו, השמנים, לא מכיר ומבין את הסיטואציה של להאמין, לרצות, להתרגש, לצפות כל כך.
ואז אתה נופל, ואתה אוכל ואתה מרגיש כל כך *** עם עצמך, ובא לך לברוח למקום שאף אחד לא מכיר אותך ושתוכל לחיות בשלום עם עצמך.

הרוב המוחלט של האנשים שאני מכירה תמיד אומר לי שאני הבחורה השמנה היחידה שהיא עם ביטחון עצמי מדהים, ושאפילו בנות רזות ומחוזרות לא מרגישות עם עצמן נוח כמותי. תמיד זה מדהים אותי מחדש.
העיוורון הזה. ההצגה המעולה הזו שאני מצליחה להעמיד בפני הסביבה. אפילו בפני הקרובים אליי ביותר.
כל אחד מאיתנו כנראה מוצא דרך אחרת להסוות את הכאב שלו. חלק ע"י הפגנת ביטחון עצמי מוגזם, חלק ע"י צחוק על הנושא. חלק יתעלמו מהערות הסביבה לחלוטין, חלק יעשו דווקא.
אבל דבר משותף אחד יש לכולנו- אף אחד לא אוהב לדבר על הנושא הזה ברצינות, ובצדק, בעיניי להיות שמנה, ובעיניי ההתמכרות שלי לאוכל היא לא מקור לגאווה,היא מקור לבושה.

הרשו לי להפתיע אתכם. אחת מחברותיי הקרובות ביותר היא אנורקסית.
הבחורה המדהימה הזו היא הבנאדם היחיד עלי אדמות שאני מרגישה איתו מספיק בנוח לדבר על נושא המשקל שלי, בחופשיות, בלי להסתיר, בלי להתעלם. בלי כלום. הבחורה האנורקסית הזו, היא הבחורה היחידה ששמעה אותי אי פעם אומר את הביטוי "אני שמנה, וזה הורס לי את החיים".
תנסו לרגע לחשוב, מה עולה לכם בראש שאתם חושבים על בחורה אנורקסית? איזו אסוציאציה?
רזון מפחיד? חולניות? קיצוניות? הסתכלות במראה בתחושת גועל? לאכול ולהרגיש שאת בנאדם רע, ויש בך מפלצת קטנה בבטן שמהדהדת לך בראש ושאומרת לך שאת צריכה לשלם על זה?
עכשיו תנסו לדמיין בראשכם בחורה שמנה. איזו מין אסוציאציה עולה לכם עכשיו?
שומן? חוסר אסתטיות? אכילה בצורה קיצונית? הסתכלות במראה בתחושת גועל? לאכול ולהרגיש שאת בנאדם רע, ויש בך מללצת קטנה שמהדהדת לך בראש ושאומרת לך שאת צריכה לשלם על זה?

אז מה עושה אותנו בעצם שונות מאותן בחורות אנורקסיות?
בסופו של יום, יש לנו בדיוק את אותה הבעיה. רק לאחרונה הבנתי, כמה שקשה להודות בזה, שכן, אולי אני לא כ"כ שונה מחברה שלי, האנוקסית. אולי אני גם חולה? ואני צריכה ללכת לטיפול?
באמת, לא בקטע של להתחנף. כי אני לא בנאדם כזה ואני גם לא אתחיל עכשיו. אני גם לא עושה פה שום יחסי ציבור ושום קידום מכירות. אבל אני מרגישה שמירי בלקין היא הטיפול שלי. היא המסגרת. ואם נופלים, אז מתישהו קמים. אין ברירה. ובשלב מסויים הנפילות נעשות קטנות יותר ויותר.
הגעתי למסקנה חותכת שכלי העזר הגדול ביותר הוא פשוט לא להחמיר עם עצמך כל כך, לא לבקר את עצמך ולחשוב שאם התנפלת על המקרר זהו סוף העולם. כי עכשיו 1 בלילה, אבל עוד כמה שעות השמש תזרח ואם אנחנו הולכים לישון ובורא עולם החליט להחזיר לנו את נשמתנו לגוף בבוקר זה סימן שהוא החליט לתת לנו עוד הזדמנות לתקן,לשפר, למנף את עצמנו. אנשים לא תמיד מעריכים את זה.

מבחינתי הצעד הראשון בטיפול הוא הכרה בנושא וההתוודעות לו.
להודות בעובדה שאני שמנה ורוצה לשנות את זה, לא להסתיר את זה, ולא להתפוצץ מבפנים כל יום,כל שעה, כל דקה.
וכן אני עדיין מתפוצצת מפנים, וכן אני עדיין חושבת על זה כל הזמן וכן זה הורס לי את החיים.

לכל אלו שקראו את השורה הראשונה, והרימו גבה כשכתבתי שזו הפעם השלישית שנרשמתי למירי בלקין.
אני הדר. ואני שמנה. ויש בי יצר של הרס עצמי ושנאה עצמית כלפי הגוף שלי ואני כבר 9 שנים נמנעת מלהסתכל על הגוף שלי במראה. וקיוויתי והתרגשתי וציפיתי כל כך ונפלתי חזק מאוד.
אבל הנפילות נהיות יותר רכות וקטנות. ואני אמצא את דרך המלך ואתחיל גם ללכת... עד שאגיע. כי זה מגיע לי.