28/12/2013 20:10
קרנושה
Posts: 3420
|
מהממת. אין מילים כמה שאני מעריצה אותך יפה שלי!! זו הגדולה..לדעת לשים קאט ולעמוד
באסרטיביות ונחישות על שלנו.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
28/12/2013 09:18
אשירה
Posts: 4292
|
אוכל לא קשור לאהבה, נכון שיש כאלה שחלק מאהבה שלהם באה לידי ביטוי על ידי הכנת אוכל ובמיוחד מאכלים האהובים עלינו.
אבל יש פה נקודה אחרת שהיא בעצם הנקודה החשובה. האם אנחנו אוהבות מספיק את עצמנו? האם אהבתנו לעצמנו מספיק חזקה כדי לבקש את הבקשה???
כאשר אנו מגיעים לנקודה הזאת השאר כבר יזרמו איתנו!!!
כל הכבוד לשתיכן, טל ומיכל, שהצלחתן לחצות את הרוביקון ולהשתלט על היצר.
אתן מודל חיקוי נפלא.
--
אשירה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
28/12/2013 06:28
אקורדיאון
Posts: 16381
|
אמת לאמיתה.תהני בקיבוץ.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
27/12/2013 15:06
IRIS
Posts: 753
|
כיפאק הייי. וככה צריך תמיד להמשיך ולומר גם לנו וגם לסביבה. לדעת להגיד עד כאן ועכשיו תורי וזה הזמן שלי ומגיע לי וכו ואין ספק שימשיכו לתמוך לפרגן ולאהוב כי כולם שמחים וטוב להם שלנו טוב ואנחנו מרגישות טוב עם עצמנו. אז מיכלי יפתי תמשיכי ככה בכל הכוח תצליחי ותהני מסופש שמשי.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
27/12/2013 14:51
רבקה
Posts: 8411
|
מיכלי כל מילה אמת ופנינה
כל תמיכה משפחתית עוזרת להצלחה
נסיעה טובה ותהנו אך לא לשכוח מאחור את השליטה
ושתהיה שבת קסומה לכל המשפחה ♥♥♥
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
27/12/2013 10:56
tal_f
Posts: 900
|
הי. מסכימה עם כל מילה שכתבת.
כנראה הייתי צריכה לעבור דרך כדי למקד לעצמי בדיוק מה אני צריכה.
כשעשיתי זאת לבסוף זה כל כך פשוט ועוזר. אני שם יותר בשבילה ופחות עסוקה ומתוסכלת מהאוכל.
כל רגע של הבנה כזה מקדם אותי ומחזק.
עוד יום שישי , מתארגנת מראש כדי שאשאר בשליטה. הכל בידיים שלי.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
27/12/2013 10:01
מיכל שרון
Posts: 1318
|
הם אוהבים אותי. בוודאות. אני בטוחה באהבה שלהם כמו שאני בטוחה שקוראים לי מיכל.
אני יודעת שהם רוצים רק את הכי טוב בשבילי.
אני יודעת שהם הכי שמחים בשבילי כשאני יורדת במשקל. הם הראשונים להחמיא ולפרגן.
אין שום דבר שאני אבקש והם לא יעשו בשבילי.
אבל הרבה מאוד זמן לא ביקשתי כלום. ואמרתי לעצמי שזה בגלל שהם רזים ולא מבינים אותי.
סיפרתי לעצמי סיפורים על זה שזה רק פעם בשבועיים/שלושה כשאני בקיבוץ. שזה לא חלק מאורח החיים שלי.
שבבית אין לי חמאה וחלה טרייה, קורנפלקס וריבת חלב ופתיתים. הרים של פתיתים. אז פעם ב... מה כבר יקרה?
כמה תירוצים היו לי, כמה האשמתי אותם וכעסתי שלא מבינים אותי ולא תומכים בי.
אבל כל הזמן הזה שתקתי. לא אמרתי מילה. אז במי האשם?
ואז שבת אחת, פשוט הודעתי, שלא מעניין אותי מה יקרה, יתהפך העולם, אין פתיתים!
וממש לא עניין אותי כמה תומר אוהב אותם. וממש לא עניין אותי שסבא גם מאוד רצה ליד העוף עם הרוטב המשגע.
לי פתיתים פותחים את הלוע. אני יכולה לחסל סיר תוך חצי שעה (רק עם הפסקות לנשימה פה ושם..) ולי קשה בדיאטה. אני זאת שצריכה לרדת במשקל.
אז אמרתי. ובאותה שבת לא היו פתיתים. גם את החלה החזרתי לכלבו. והבאתי במקומה פלפלים. הרבה פלפלים.
ותנחשו מה? עדיין אהבו אותי.
ורק הבינו אותי והעריכו אותי על זה שאני יודעת להגיד בקול רם וברור מה קשה לי ומה עוזר לי.
ותמכו בי ועודדו אותי.
ובאותו שבוע כשהמשקל הראה 2 ק"ג פחות השמחה של אמא שלי לא נפלה משלי.
אז אני רוצה שתזכרו כל הזמן, זה המקום הכי בטוח שלכם. אף אחד בעולם לא יודע בדיוק מה מנגן לכם על שריר הקיבה ופותח את שסתום התיאבון כמו אבא/אמא/סבתא אז באמת שאין מה לשחק אותה מולם. רק להגיד ברור ובקול רם "זה קשה לי", "זה מקל עלי". לבקש שיתחשבו בכם, שיעזרו לכם.
אהבה לא נמדדת באוכל, הוא בהחלט ביטוי מצויין עבור הרבה אנשים, אבל לפעמים סלט ושעועית ירוקה יש בהם הרבה יותר אהבה מג'חנון.
תחשבו על זה.
נוסעת היום לקיבוץ ומודה לכם על התזכורת הזו רגע לפני.
שיהיה סופ"ש נהדר ובשליטה.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|