13/09/2013 00:03
דובונית אכפת לי
Posts: 4630
|
מיכל ????? נעלמת ??? מקווה שהכל טוב
edited by דובונית אכפת לי on 9/13/2013
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
12/09/2013 15:00
miribelkin
Administrator
Posts: 3755
|
מיכלי יקרה מאדהכתיבה שלך והשיתוף המדהים מרגשים....
את נראית נפלא,יפה מאד תוססת ושמחה,הכנות שלך מרשימה,
מאחלת לך שנה נפלאה בשליטה עם המון אהבה תמשיכי להיות איתנו
חיבוק ענק לגיתי היקר שייכנס לשתף גם.....להתראות וגמר חתימה טובה שלכם מירי
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
12/09/2013 00:02
דובונית אכפת לי
Posts: 4630
|
העיקר חזרה לעצמך  נו איך היה בשקילה הבטחה ושכחת 
הרבה בריאות לקטנה
סבלנות וכוחות ובלי כעסים עצמיים דף חדש נפתח
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/09/2013 18:11
EFF
Posts: 6397
|
מיכל, זוהי הדינמיקה של חיינו - נופלים קמים - נופלים קמים - ומקווים להשאר למעלה ולא ליפול....חשוב לאסוף את עצמנו ולהתחיל תמיד מחדש בכוחות מחודשים...
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/09/2013 16:36
אקורדיאון
Posts: 16381
|
מה אומר מיכלי לאחרונה זו היתה התנהגותי,ראש בקיר,לבדוק גבולות ,התוצאה חייבת להודות עגומה למדי ,כן אני כועסת מאוד אבל מיד מדברת עם בן אדם חכם ואומרת לעצמי בלעת שילמת ועכשיו
תחזירי חובות אז קצת להוציא קיטור מותר .
תודה לאל שיש מסגרת.
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/09/2013 13:34
dany
Posts: 19819
|
מה אומר ממש בת אדם ולא מלאך בשמים.
בהצלחה מותק שיהיה גמר חתימה טובה. ושנה נפלאה
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/09/2013 10:46
כרובית
Posts: 261
|
בהצלחה!!
נתת לי חשק לחזור להליכות גם....אשתדל אפילו היום
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/09/2013 09:52
נחושה
Posts: 6982
|
מיכלי אהובה התגעגנו לפוסטים הארוכים והמרגשים.... הכול יהיה בסדר כי את אולי מקטרת אבל בעשייה.
ממתינה לעדכון הצהריים
נשיקות
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|
11/09/2013 09:28
מיכל שרון
Posts: 1318
|
הבוקר אני סוגרת חודש וקצת של הרבה התרחשויות בגזרת הדיאטה...
זה התחיל בשבועיים של תפריט מקופל שהורידו לי 2 ק"ג שלמים.. המשיך בשמירה מאומצת על הקיים (מסתמן שהגוף שלי קיבע משקל בסיס חדש לעצמו.. שמחה ומודה לו על כך) בתוך ים של שינויים והתרחשויות - החופש הגדול והקשה נגמר, תומר חזר לגן ואיתו נועה (מי אמר שבוע של כאב לב וייסורי מצפון עד שהיה נדמה שהיא נקלטה ושורדת את השינוי והמעבר ולא קיבל?!), יחד עם החזרה שלהם לגן אני התחלתי קצת עם אכילה רגשית שלוותה אבל בהרבה הליכות, מסלול חדש וארוך יותר...
בקיצור שבועות לא קלים שבהם אבל חל בי שנוי מאוד גדול.. פיזי בעיקר...
פתאום מכל עבר התחלתי צלקבל מחמאות על איך שאני נראית.. ההרגשה של כולם מסביבי היתה שירדתי 5 ק"ג לפחות כשאני רק עמדתי על המקום שבוע אחרי שבוע...
כנראה שההיקפים התחילו להצטמצם.. האגן אולי מתחיל לחזור למקום, ההליכות שמחטבות לאללה... בקיצור התחלתי להרגיש ממש שאפה עפה (כמו שחמותי מכנה אותי).
לערב החג הגעתי קילו יותר ממה שרציתי היות אבל נראיתי מדהים והצלחתי לתת לעצמי מתנה לחג - נכנסתי בקלילות מרובה למכנס צמוד והדוק (וממש רחוק מלהיות מתרחב באיזושהי קונסטלציה) שלא עלה עלי מאז שנכנסתי להריון עם נועה... הייתי בעננים!
המשפחה שלי לא הפסיקה להחמיא לי והייתי ממש ברקיע השביעי מעצמי...
ואז הגיעו ימי החג הארורים.. ולא שעיתי לאזהרותיו של גיי והתחלתי לעוף על עצמי... לתפוס תחת.. לזלזל... להרשות לעצמי לעגל פינות...
את החג הזה סיימתי בתחושות מאוד קשות כלפי עצמי.. לא הצלחתי להימנע מהן.. לא הצלחתי למצוא בליבי סלחנות ורחמנות והבנה כלפי עצמי...
בסוף החג בטן פחמימות קטנה שוב הנצה.. יחד עם החצבים.. כאילו לכבוד הסתיו הקרב ובא...
בסוף החג הרגשתי שוב שמנה, חסרת שליטה, שלוחת סן באכילה וזה התחיל להשפיע על כל מסביב...
את השבוע הזה כבר התחלתי בשנאה עצמית.. שיצאה על כל הסובבים אותי - מגיתי (שכמובן שספג את מירב האשמה על אובדן השליטה שלי כן? צדיק!!!) ועד תומר ונועה.. נהייתי חסרת סבלנות, כועסת וזועפת
כל כך חרה לי הקלקול שקילקלתי ואיך ששוב נפלתי למלכודת השאננות.. כאילו לא חסרים עוד 6 ק"ג כדי להחזיר את חובות ההריון עם תומר!!! שכבר שנתיים וחצי יושבים עלי כמו משקולת!!!
וככה למרות המודעות שלי לעצמי, הידיעה הברורה שאני יכולה עוד להפוך את היוצרות עד השקילה הבוקר. המשכתי ללכת עם הראש בקיר ותמות נפשי עם פלישתים.. כלומר - המשכתי להיות שקועה באוכל!!!
נתתי לאויבים מחוץ לבית כניסה להשגתי, לא הקפדתי ונמנעתי מפחמימות בערב... פשוט נתתי לייאוש לתקוף אותי...
לא בטעות קמתי וחתכתי סלט? לא השקעתי כמה דקות להעמיד לגיתי סיר מרק כרוב לעזור לו קצת לפני השקילה היום (כי אם אני נופלת שייפול איתי לא? אני נוראית!!! גם על זה כמובן אכלתי את עצמי - תרתי משמע!).. למהלי? העיקר להמשיך לתקוע ולדעת שאני הולכת לפתוח למירי עיני עגל ולהאשים בכך את החג.. לא משנה שמירב הקלקולים היו בשלושת הימים האחרונים בבית... כי אני כבר הכנתי ארסנל שלם של תירוצים.. נועה עם חום משבת.. אנחנו לא ישנים, אני עייפה... כאילו שזה אומר שזו הצדקה לתקוע...
שכחתי שיש לי מגירה שלמה מלאה ירקות במקרר.. התרכזתי יותר בלחם בפריזר, בפריכיות שמרוב שהן קלות נהיו כבדות... יותר קל לא?
בכל אופן הבוקר אחרי לילה לבן עם נועה שהסתיים בזה שהילדה ישנה לי ולגיתי על הראשים (חלקה כרית איתו והרגליים שלה על הכתפיים שלי), כשתומר הצליח לגרור אותי מהמיטה ב - 7:20 החלטתי שאני לא מוותרת ושמתי נעליים וככה מותשת ועייפה יצאתי לצעוד... עד שחזרתי הביתה כבר הייתי הרבה יותר מאוששת...
והבוקר עדיין בבגדי הליכה ועם הזיעה והכל עמדתי לחתוך סלט! והעמדתי מרק כרוב לגיתי שלי (וסליחה שזה רק אחרי השקילה ולא לפני אהוב שלי) והרגשתי שכבר פשוט נמאסתי על עצמי עם הרחמים העצמיים שלי, עם התירוצים והבכיינות, עם ההאשמות הילדותיות האלו שאני מכוונת כלפי גיתי, עם העצבים שלי שיוצאים על הילדים שלי ועל כל הסובבים אותי... נמאס לי!!!!!
אז מהיום, מהרגע, מהבוקר אני חוזרת לתלם... עוד שעה וחצי שקילה ומה שיהיה יהיה.. אני אכלתי ואני אשלם...
מהיום אני מפסיקה לוותר לעצמי ולהתבוסס במסכנות שלי - מהיום אני קמה לבשל, לחתוך, להכין... אני הרי יודעת כמה כל זה עוזר ואיזו השפעה עצומה יש לזה בליך.. יעיד על כך החודש האחרון שהיה מלא אתגרים וצלחתי אותו כמו אלופה בשמירה על אותו המשקל!
אז בנימה קרבית זו, אני צריכה ללכת לבדוק מה קורה עם המרק ולעוף להתקלח כדי להספיק להישקל...
שיהיה יום נפלא לכולם, סליחה על ההיעדרות הארוכה שלי!
נתראה שוב בצהריים...
|
|
0
• קישור קבוע (Permalink)
|